• אדוה אתיק נפתלי

ריצה למרחקים ארוכים

עוד לפני שיצאתי לחופשת לידה החלטתי שחופשת הלידה הזו תיראה לגמרי אחרת. תכננתי חופשת לידה ארוכה מהרגיל, תכננתי להתחיל להתאמן, תכננתי לשבת בבתי קפה עם חברות, תכננתי לקפוץ לאיזו תערוכה-שתיים, תכננתי ללכת לים. תכננתי הכל לפרטי פרטים. התחלתי להתאמן בסטודיו, הספקתי לשבת קצת בבתי קפה, כמעט וקניתי כרטיס לתערוכת ואן גוך והים עדיין היה סוער מדי. וכמו בקלישאה, "האדם מתכנן ואלוהים צוחק", בדיוק כך היה. שלושה חודשים אחרי שגל נולדה צצה לה הקורונה ותקעה אותנו בבית. רוב הזמן היה לנו ממש כיף. בישלתי, אפיתי ואכלנו בלי הפסקה. כשעליתי על המשקל התבאסתי לגלות שהגעתי למשקל השיא שלי.

באותו רגע קיבלתי החלטה - לא עוד.

יכולתי להמשיך ולתרץ לעצמי למה לא כדאי לי להתחיל בתהליך דווקא עכשיו, כש"הילדים בבית", "חדרי הכושר סגורים", "אין לי איפה להתאמן", "אין מי שינחה אותי", "אין לי תפריט מסודר" ושלל תירוצים שונים ומשונים.

אבל קיבלתי החלטה ושום תירוץ לא יעצור אותי הפעם.

אז הורדתי אפליקציה של 30 יום לאימון ביתי, לקחתי את הסטים שקיבלתי מהסטודיו בזמן הקורונה, פרשתי את מזרן הספורט שמאמוש קנה לפני כמה חודשים (ופשוט צבר אבק בפינה נידחת בבית), הרמתי את שתי המשקולות הורודות שרכשתי לפני שנה והיו לאחלה קישוט בסלון והתחלתי.

התחלתי להתאמן בבית מדי ערב.

בכל אימון העליתי תמונות לסטורי שלי כדי "לצעוק" קבל עם ועדה שזהו, התחלתי. להוכיח לעולם ובעיקר לעצמי שאני מחויבת לתהליך.

בכל פעם שהתאפשר לי יצאתי להליכה מחוץ לבית - עם גל, בלי גל, עם גיא, בלי גיא, עם יובל, בלי יובל, עם שלושתם ביחד, עם חברות או לגמרי לבד. התחלתי למדוד מרחקים וצעדים בטלפון. כשהתחלתי בצעידות ארוכות לקחתי איתי גם פאוץ' קטן ובקבוק מים. כשגיליתי שהטלפון מתחיל לזייף לי במדידות מאמוש הציע שאשתמש בשעון החכם שלו, Galaxy Watch Active 2, שגם ככה לא היה בשימוש.

באופן מפתיע השעון הזה מצליח לדרבן אותי.

קבעתי רף מינימום של 6000 צעדים ביום, חצי שעה של אימון ושריפה של 300 קלוריות לפחות.

גיליתי שיש ימים שאני מצליחה לסיים את 6000 הצעדים כבר בחצי היום, בלי לצאת מהבית.

גיליתי שיש לי סוג של OCD - אני חייבת שהמדדים בשעון יהיו מלאים בכל יום ואם הלכתי 16972 צעדים, אני אמשיך לצעוד בבית עד שאצליח לעגל את המספר למעלה.

פעם, כשהייתי צריכה כמה דברים מהסופר, הייתי מניעה את הרכב. היום, רק ברגל.

השבוע, בשעה 20:00 בערב נזכרתי שיש משהו שאני חייבת לקנות ממש עכשיו באזור קצת מרוחק. יכולתי להתחיל עם התירוצים - "השעה מאוחרת", "לא אספיק להגיע עד לשעת הסגירה", "הילדים עוד לא התקלחו", "יש כלים בכיור", "היה לי יום עמוס", "אני כל כך עייפה". אבל תירוצים לא יביאו אותי ליעד שקבעתי. לבשתי את הטייץ (שכבר ירדתי בו מידה!) ואת נעלי הספורט, חמושה בשעון, אזניות וספוטיפיי ויצאתי לדרך.

הגעתי הרבה לפני שעת הסגירה, קניתי את מה שרציתי ויותר, חזרתי הביתה ודאגתי שהילדים יתקלחו, עמדתי ושטפתי את הכלים, ארגנתי את הבית, עשיתי מקלחת טובה, פינקתי את עצמי בסלט וטוסטיה (טוסט משודרג מטורטיה מקמח מלא) ונכנסתי למיטה מאושרת ומסופקת. הצלחתי הכל.

אז זהו.

אין יותר תירוצים.

כי כשאין תירוצים את מצליחה לרדת 4.5 קילו בחודשיים, להתחיל לקנות מידה פחות ובאמת באמת ליהנות מהדרך, מהתהליך ומהתוצאה.

בפעם האחרונה שעשיתי הליכה עם יובל היא פתאום שואלת אותי "בא לך לרוץ?"

ואני, שבכלל לא העליתי על דעתי שאני מסוגלת לזה וזוכרת את עצמי בקושי נושמת בריצות בשיעורי הספורט בתיכון, עניתי "סבבה".

אז התחלנו לרוץ, קצת בכל פעם.

קבענו - עד לעץ השלישי, עד לעמוד החשמל, עד לספסל.

עשינו ארבע ריצות קצרות במהלך ההליכה.

זה היה כל כך מדהים.

אז אימצתי את זה.

במהלך ההליכה אני מסתכלת לאופק אבל קובעת לעצמי יעדים קרובים - ספסל, ברז כיבוי אש, שלט.

אני מתחילה לרוץ לעברם. אם קשה לי כשהגעתי ליעד אני עוברת להליכה, אם לא, אני ממשיכה בריצה עד ליעד הקרוב הבא.

וככה זה בתהליך - אני מסתכלת לאופק, ליעד הסופי, אבל קובעת לעצמי יעדים קרובים, כאלה שאפשר לכבוש ממש עכשיו.

היעדים הקרובים הופכים את היעד הסופי לממשי ואת התהליך כולו להרבה יותר קל.

כל פעם קצת. (:

#chooseright #sports #initforthelongrun #galaxywatchactive2 #lifestyleblog #advaatiknaftali #itsmylife

87 צפיות
הרשם והישאר מעודכן!
  • Facebook Social Icon
  • Instagram